שיטה מקובלת לטיפול בפסולת במדינות רבות היא שרפת הפסולת והפקת האנרגיה הגלומה בה. בשיטה זו מובאת פסולת לא אורגנית למתקני שריפה הממוקמים באזורי תעשיה בשכנות קרובה למפעלים צרכני אנרגיה.
הפסולת המובאת למשרפות כוללת בעיקר מוצרי נייר ופלסטיק, זכוכית ומתכת (פחיות אלומיניום) הנשרפים ללא מיון נוסף. החום הנפלט בתהליך השריפה משמש לייצור קיטור המועבר למפעלי תעשייה שכנים לשימוש בתהליכי ייצור צרכני אנרגיה.
מרכיב חיוני ומשמעותי במתקני השריפה הוא מערך סינון המונע פליטת גזים וחלקיקים לסביבה. תקנים מחמירים מסדירים את הפעלת המשרפות ומבטיחים הגבלת הפליטה של חומרים מזיקים כגון תחמוצות גפרית, חלקיקים נשימים, דיאוקסינים ופורנים לרמות נמוכות ביותר. קיימות משרפות שרמות הפליטה הנמדדות בארובותיהן נמוכות מרמות מותרות אלה המקובלות כזניחות.
תוצרי הלוואי של המשרפות הם האפר הנותר מהשריפה וכן סלאג – מוצקים שנותרו משריפת מתכות וזכוכית.
את האפר מנצלים כחומר מילוי לתשתיות – כבישים וסוללות עפר. את עודפי האפר שאינם משמשים למטרות אלה מטמינים במטמנות או במחצבות מלח תת קרקעיות שננטשו ומשמשות כיום להטמנת אפר ממשרפות.
בישראל מוגדרים מתקני השריפה כמתקני פל"א – פסולת לאנרגיה. הקמת מתקנים מסוג זה בישראל צפויה להיתקל בהתנגדות ציבורית רחבה ועזה עקב החשש מפליטת מזהמי אויר.
עד היום הוקמו מתקני פל"א ברמת חובב בלבד. מתקנים אלה משמשים כפתרון לכילוי חומרים מסוכנים.
